במשך עשר שנים אני רואה את אמא שלי רק פעם בשנה. היא מתמודדת עם הפרעת נפש, והמפגשים בינינו קצרים, עדינים, ועמוסים במה שלא נאמר. בסרט הדוקומנטרי הקצר הזה אני בוחרת לצלם את אחד המפגשים – לא כדי לעמת או לפתור, אלא כדי להתבונן, להקשיב, ולחפש. תוך כדי שיחה על אהבה, גברים וזיכרונות, עולה השאלה מה אני לוקחת ממנה כאמא. השיחה נרקמת יחד עם רגע מהעבר – שיחה מלפני חמש שנים עם אחותי הקטנה – ויחד הן יוצרות דיוקן שברירי של קשר, מרחק, וגעגוע, ושל הניסיון להתקרב למרות הכול.